אחד הדברים שתמיד גורמים לי אושר עמוק שאינו תלוי בדבר, זאת חוויה של להיות נוכחת לגמרי בתוך הגוף שלי. להתחבר לנשיות ולחושניות שלי. להרגיש בעומק את המיניות שלי פועמת מבפנים. ולזוז. לזוז מתוך תחושה וחוויה שאין עולם מסביבי. מלבד המוסיקה.
או המקצב הפנימי שאני שומעת באותו רגע. ולא בהכרח שעוד מישהו חוץ ממני שומע את אותו האחד.
אתמול בהופעה מדהימה שהייתי בה, נזכרתי.. כמה התחושה הזאת של להיות כל כך נוכחת. כל כך מחוברת. כל כך פועמת את מקצב החיים בתוכי… כמה היא ממלאת. מספקת. מאפשרת חופש ביטוי. ביטחון. יציבות. תחושת אינטימיות ביני לביני. אהבה עצמית עמוקה.
כמה הנשיות והעונג שהגוף הזה יודע להכיל ולאפשר בתוכו הוא מקודש.
הידיים. הרגליים. הבטן. הצוואר. הכתפיים. האגן וכפות הרגליים שנוגעות באדמה. הפה שמתמלא באוויר ונושף אותו החוצה. השדיים. העיניים שלפעמים פקוחות ולפעמים עצומות.
הם … וכל האחרים. כולם איברים של עונג.
כל חלק וחלק בגוף הזה יודעת להעביר דרכו רטט של עונג.
פעימה אינסופית של חיים וחיות.
אותה פעימה שאיתה אנחנו משמיעות את הקול שלנו בעולם.
נותנות את המתנות שלנו. אוהבות אנשים.
יוצרות שפע וכסף. משווקות. מאירות את העולם.
אותה פעימה שדרכה אנחנו אוהבות את בני הזוג והילדים שלנו.
רכות. משמחות. מאפשרות לעצמנו להיפתח ולקבל.
נחות תוך כדי תנועה. משפיעות בענק.
מאפשרות ריפוי לאחרים.
מאפשרות לקול שלנו ליצור הד בעולם.
כל זה … בלי מאמץ.
למה? כי כל זה קורה באמצעות אותה הפעימה.
באמצעות אותו רטט עוצמתי.
ואז מי צריך להתאמץ?
להתאמץ זה כמו לומר שלאלוהים אין מספיק כוח.
אני כותבת את השורות האלה ודמעות בעיניי. כל כך הרבה כאב נובע מהלב.
כי כל כך הרבה שנים לא איפשרתי לעצמי לבטא את כוח החיים שלי במלואו.
פחדתי להיפגע כמו שנפגעתי בעבר.
פחדתי שיסתכלו עלי בתור אובייקט וירצו לקחת ולנצל.
פחדתי להיות אני. מי שאני.
פאקינג מי שאני !! המהות שלי. החיבור שלי לטבע שלי.
לתדר המיני הטבעי שלי.
כל כך הרבה כאב זורם מתוכי בזיכרון הזה.
האישי והקולקטיבי. כל כך הרבה בושה ואשמה נערמה על המקום הכי טבעי ופתוח.
הכי אמיתי. הכי חי. הכי נושם.
אתמול הייתי ורקדתי במלואי. פשוט איפשרתי לעצמי לזוז.
לנוע כמו נחש שמתפתל על עץ.
כמו אלה שמאבדת שליטה, ובוראת ויוצרת בכל תנועה.
אפשרתי לאנרגיה הזאת להיפתח ולקחת אותי. ליצור את תנועותיי. לנוע דרכי.
נהניתי לדעת שמסתכלים עלי. שאני יפה. חושנית. סקסית.
אישרתי לעצמי ממש ליהנות מזה.
ובעודי מרגישה עוצמה גדולה בגופי. במהותי.
שמעתי את הקריאה עמוק בתוכי … כן, אני רוצה שיראו אותי.
כן, אני רוצה להיות על במה. כן, אני רוצה להשמיע את קולי.
כן, אני מוכנה לפרוץ את החומה של השתיקה. של פחד של שנים.
כן, אני מוכנה לבטא את עצמי ולהשמיע את הפעימה הזאת מגרוני.
כן, אני מוכנה לרקוד יחד עם הפחד. יחד עם הזעם. יחד עם העצב.
להגיד כן יחד עם כל חלק בי שעוד מתנגד, ולחבק חזק ולאהוב.
כן, אני מוכנה להיות הכלי של אלוהים להעביר את המתנה הזאת דרכי.
כן, אני מתמסרת.
כן, אני מוכנה לפתוח דלת לכל אישה שיש לה קריאה ללכת בדרך הזאת יחד.
כן, אני פותחת פתח לשותפות לרצון ולחזון.
כן, זו מי שאני וכך אני בוחרת להשמיע את קולי.