אחד הדברים שתמיד גורמים לי אושר עמוק שאינו תלוי בדבר, זאת חוויה של להיות נוכחת לגמרי בתוך הגוף שלי. להתחבר לנשיות ולחושניות שלי. להרגיש בעומק את המיניות שלי פועמת מבפנים. ולזוז. לזוז מתוך תחושה וחוויה שאין עולם מסביבי. מלבד המוסיקה.
או המקצב הפנימי שאני שומעת באותו רגע. ולא בהכרח שעוד מישהו חוץ ממני שומע את אותו האחד.
אתמול בהופעה מדהימה שהייתי בה, נזכרתי.. כמה התחושה הזאת של להיות כל כך נוכחת. כל כך מחוברת. כל כך פועמת את מקצב החיים בתוכי… כמה היא ממלאת. מספקת. מאפשרת חופש ביטוי. ביטחון. יציבות. תחושת אינטימיות ביני לביני. אהבה עצמית עמוקה.

כמה הנשיות והעונג שהגוף הזה יודע להכיל ולאפשר בתוכו הוא מקודש.
הידיים. הרגליים. הבטן. הצוואר. הכתפיים. האגן וכפות הרגליים שנוגעות באדמה. הפה שמתמלא באוויר ונושף אותו החוצה. השדיים. העיניים שלפעמים פקוחות ולפעמים עצומות.
הם … וכל האחרים. כולם איברים של עונג.
כל חלק וחלק בגוף הזה יודעת להעביר דרכו רטט של עונג.
פעימה אינסופית של חיים וחיות.

אותה פעימה שאיתה אנחנו משמיעות את הקול שלנו בעולם.
נותנות את המתנות שלנו. אוהבות אנשים.
יוצרות שפע וכסף. משווקות. מאירות את העולם.

אותה פעימה שדרכה אנחנו אוהבות את בני הזוג והילדים שלנו.
רכות. משמחות. מאפשרות לעצמנו להיפתח ולקבל.
נחות תוך כדי תנועה. משפיעות בענק.
מאפשרות ריפוי לאחרים.
מאפשרות לקול שלנו ליצור הד בעולם.
כל זה … בלי מאמץ.
למה? כי כל זה קורה באמצעות אותה הפעימה.
באמצעות אותו רטט עוצמתי.
ואז מי צריך להתאמץ?
להתאמץ זה כמו לומר שלאלוהים אין מספיק כוח.

אני כותבת את השורות האלה ודמעות בעיניי. כל כך הרבה כאב נובע מהלב.
כי כל כך הרבה שנים לא איפשרתי לעצמי לבטא את כוח החיים שלי במלואו.
פחדתי להיפגע כמו שנפגעתי בעבר.
פחדתי שיסתכלו עלי בתור אובייקט וירצו לקחת ולנצל.
פחדתי להיות אני. מי שאני.
פאקינג מי שאני !! המהות שלי. החיבור שלי לטבע שלי.
לתדר המיני הטבעי שלי.
כל כך הרבה כאב זורם מתוכי בזיכרון הזה.
האישי והקולקטיבי. כל כך הרבה בושה ואשמה נערמה על המקום הכי טבעי ופתוח.
הכי אמיתי. הכי חי. הכי נושם.

אתמול הייתי ורקדתי במלואי. פשוט איפשרתי לעצמי לזוז.
לנוע כמו נחש שמתפתל על עץ.
כמו אלה שמאבדת שליטה, ובוראת ויוצרת בכל תנועה.
אפשרתי לאנרגיה הזאת להיפתח ולקחת אותי. ליצור את תנועותיי. לנוע דרכי.
נהניתי לדעת שמסתכלים עלי. שאני יפה. חושנית. סקסית.
אישרתי לעצמי ממש ליהנות מזה.

ובעודי מרגישה עוצמה גדולה בגופי. במהותי.
שמעתי את הקריאה עמוק בתוכי … כן, אני רוצה שיראו אותי.
כן, אני רוצה להיות על במה. כן, אני רוצה להשמיע את קולי.
כן, אני מוכנה לפרוץ את החומה של השתיקה. של פחד של שנים.
כן, אני מוכנה לבטא את עצמי ולהשמיע את הפעימה הזאת מגרוני.
כן, אני מוכנה לרקוד יחד עם הפחד. יחד עם הזעם. יחד עם העצב.

להגיד כן יחד עם כל חלק בי שעוד מתנגד, ולחבק חזק ולאהוב.
כן, אני מוכנה להיות הכלי של אלוהים להעביר את המתנה הזאת דרכי.
כן, אני מתמסרת.
כן, אני מוכנה לפתוח דלת לכל אישה שיש לה קריאה ללכת בדרך הזאת יחד.
כן, אני פותחת פתח לשותפות לרצון ולחזון.
כן, זו מי שאני וכך אני בוחרת להשמיע את קולי.

לידה מחדש ברחם של אמא אדמה

28/4/12 שבת בבוקר. אוטו שכור. שתי נשים בדרך למסע ריפוי שמתחיל כבר מהרגע שאנחנו עוזבות את העיר. הרכב מתגלגל על הכביש, לוקח אותנו אל האינסוף לגלות עולמות ששכחנו, או אולי לא היינו בהם אף פעם.

יצאתי למסע הזה עם כוונה ברורה, חזקה וממוקדת – ליצור מציאות חדשה בחיי. מציאות שבה אני פתוחה ולגמרי חופשיה במיניות שלי. מציאות שבה אני בזוגיות אוהבת, מעצימה והדדית עם גבר משורש נשמתי. מערכת יחסים שבה שבה אני נחשקת, נאהבת ומחוזרת. אנחנו חולקים אהבה גדולה, גדלים, מתפתחים, וחוקרים יחד מיניות מקודשת, שמחברת בין הגוף הפיזי לנשמה.

כל הדרך מרגישה קסם באוויר. ריפוי גדול. תדר מלטף שמלווה אותנו במסע. הדרכה רוחנית נאמנה וצמודה. אני רק נושמת, מקשיבה ומתמסרת לשקט.

התכווננות ומעבר למציאות חדשה

רוב הנסיעה כל אחת בתורה שולחת כוונה בקול – "אני משאירה מאחור את האישה שמאמינה לפחדים שלה". "משאירה מאחור את האשמה" "אני משאירה מאחור את הפחד להתמסר ולהיפגע…" משאירה מאחור את האמונה וההרגשה שאני לא ראויה"……….. כשאני מגיעה הבייתה "אני חוזרת למציאות שבה אני פתוחה לקבל" "חוזרת למציאות שבה אני נאמנה לעצמי בזוגיות" "מציאות שבה אני נוכחת ופתוחה במיניות שלי…."

מצוקי דרגות.

ההדרכה הרוחנית פותחת עבורנו שער אנרגטי למעבר למציאות שביקשנו.

(במסגרת עבודת ריפוי התדרים האנרגטית שאני עושה, התחלתי לאחרונה לעבוד עם מימדי מציאות מקבילים. לא אפרט כי מורכב ולא באמת עקרוני. מה שמשנה זה שניסים קורים. המציאות משתנה בשברירי שניות לפני שאני מספיקה אפילו למצמץ. אני רק צריכה לבחור לאן אני רוצה להגיע. השאר כבר קורה מעצמו כמו קסם).

טקס מעבר קצר. אני עוברת דרך השער ומרגישה שלווה… יודעת בוודאות שאחרי המסע הזה שום דבר לא יהיה כמו שהוא היה לפני. שאני באמת ובתמים חוזרת הבייתה למציאות אחרת.

טקס היטהרות וקסמים בדרך

מעיינות מתוקים.

רוחצות במעיין שמוסתר בתוך סבך שיחים בפרטיות מוחלטת. טובלת שבע פעמים. כל הגוף כולל הראש שלי במים. משילה מעלי את העבר. מטהרת את הגוף, את הנפש. מאפשרת לנשמה להתגלות. מתפללת בכוונה מלאה למה שאני מבקשת. תודה, זה נעשה…

ממשיכות בדרך – מחפשות מקום להתמקם בו. עוצרות ונושמות עמוק. לא מאמינות למראה עינינו.

האם יתכן שזה אמיתי…???

אמיתי לגמרי…! באמצע שום מקום סמל מרכבה ענק בגובה שלנו עשוי קני סוף מסתחרר ברוח, מחכה רק לנו… עדיין בהלם מוחלט ממקמות את המחצלת בין שני מוטות, שלאחר מכן מתברר שהם בעצם ארבע, שניים נשברו. אנחנו יושבות בתוך חופה… 🙂

נסתרות דרכי הבריאה. אם מי שקורא/ת את זה אחראי על היצירה המהממת הזאת – תודה ענקית מעומק ליבנו. לא יכולנו לבקש מקום מושלם יותר.

ריפוי

הקסם ממשיך… בדרך לים חשבתי שאני מאוד רוצה לקחת איתי הבייתה גבישי מלח. הבעתי את הכוונה הזאת בקול… נכנסות למים ממש מול המרכבה. אני דורכת על משהו שמתפרק לי מתחת לרגליים. שולחת את היד למטה… גבישי מלח מדהימים, קריסטלים מרפאים מרהיבים ביופים מונחים בכף ידי. שפע של אמא אדמה. וואו…! By now  כבר ממש אין לי מילים. מלאת הודיה נכנסת עמוק יותר למים וטובלת.

מרגישה את הריפוי העמוק שאני מקבלת בתוך ים שהוא מבחינתי הרחם של אמא אדמה. לא סתם באים לכאן אנשים מכל העולם. אחד המקומות הכי מרפאים שיצא לי להיות בהם בחיים, שיחד עם הכוונה החזקה שהבאנו מהבית, הופך לעוצמתי לפחות פי אלף. מרגישה איך כל הגוף שלי רוטט, משהו נושר ממני בכל שניה שעוברת. אני נהנית. משחקת בבוץ בקרקעית הים. מורחת אותו עלי, מחפשת אבנים מיוחדות ומניחה על הרחם.

חוויה מטהרת ומרפאה מעבר למילים. תדר של מים ששוטף את כל המיותר, מפרק מהגוף את הישן שלא תואם את המציאות שלפני רגע הגעתי אליה. מרגישה חדשה כאן. בתוך כל הקסם הזה אפילו מוזר לי. חווה שינוי והתמרה. מעבר למקום חדש לחלוטין. לידה מחדש.

והשקט תומך בהכל. זה רק אנחנו ועוד שלושה חבר'ה צעירים מקסימים בכל החוף. תמיכה מלאה מאמא אדמה למסע הזה.

שחרור מאשמה, ריפוי למיניות הנשית

בשלב מסויים נשארת לבד במים בכל רצועת החוף המדהימה הזאת. וזה הרגע הכי חזק עבורי שאני זוכרת פרטי פרטים. הוא אולי הסיבה העיקרית שהטקסט הזה מלכתחילה נכתב כדי לצאת לאור.

חווה שקט אינסופי. חיבור טהור ועמוק לאמא אדמה בתוך מים שעוטפים אותי. חודרים אלי במובן העמוק ביותר. מאפשרת להם להכיל אותי באהבה. יושבת על גביש מלח עצום מימדים, ממש מול המרכבה המסתובבת אל מולי. השמש נעימה. בוץ מרוח על צ'אקרת הלב שלי, מרפא את הכאב הישן. פותח לאט לאט את הסגירות.

אבן קעורה מונחת על הרחם, ואני מרגישה איך היא מתטהרת מרגע לרגע. בוכה ממש. משחררת למים את הפחד, האשמה, הכאב, הזעם… אני נושמת ולא זזה. מאפשרת לריפוי לחדור יותר ויותר עמוק בכל רגע ורגע. ואז מרגישה שלא רק הרחם זקוקה לריפוי. מבקשת להביא ריפוי לאשמה המינית הנשית שבתוכי. לשחרר ולרפא את האשמה מהעונג והאורגזמה.

אני משחררת את האבן למים, מפנה שתי ידיים להיות לי ערוץ לריפוי ואהבה. מלטפת את עצמי. את הידיים, הכתפיים, הבטן, הגב והאגן. ואז חודרת פנימה אל תוכי. מענגת את עצמי במו ידיי, נוגעת עמוק בתוכי בתוך היכל האהבה בכל נקודה ונקודה שמבקשת ריפוי. האצבעות שלי יודעות בדיוק מתי לעצור, ללחוץ ולהסתובב כדי להשיל את המתח, את הכאב והכעס הטעונים במקום שיכול להיות הכי רך ופתוח בעולם כולו. אין כמעט אישה שמחוברת לעצמה ממקום עמוק ולא תבין על מה אני מדברת…

אני מרגישה את קדושת הרגע הזה. מול המרכבה המסתובבת. השקט בתוך המים, המלח ומי הים שמטהרים אותי מבפנים. ובתוך הקדושה הזאת אני מאפשרת לעצמי לשכוח איפה אני ומקבלת אורגזמה. האדוות והגלים שלה מתחילים לעלות ולזרום לי ללב. כשלפתע אני שומעת בתוכי קול מהדהד בתוכי "אלוהים, סלח לי על כל מה שעשיתי". אני נדהמת. זה לא משפט שבאופן מודע הייתי אומרת או חושבת. גם לא בטעות… הבריאה קדושה, אין שם אשמה, ציפיה או איסור, בטח לא על המקום אולי הקדוש ביותר – מיניות, הנאה, אורגזמה…

אבל זה מה שהשתחרר ממני כשביקשתי לרפא את המקום של העונג והאורגזמה הנשית בתוכי. דימוי ה"אלוהים" שטבוע בתוך בני אדם רבים מדי, היא דמות של אל מעניש ומוכיח. כמה אשמה הוטבעה בנו במהלך ההיסטוריה בהקשר למיניות. כמה לכלוך וגועל… כמה איסורים והטפות. כמה האשמות ספגו נשים שהן מפתות גברים ועל כן מסוכנות ומופקרות. כמה סגרו, השפילו והוקיעו נשים ואת המיניות הנשית… די. פשוט די. המיניות שלנו היא מקור לאנרגית החיים שלנו. מקור ליצירתיות, לשפע. אישה (ולא רק אישה) שהמיניות שלה סגורה תהיה סגורה להכל.

אני מתחילה לבכות. כל הכאב שנובע מהמשפט הזה משתחרר ממני. מסתובבת אל הרי הירדן בוכה, משחררת, מנקה את האשמה הזאת. מרגישה שכל הנשים בעולם מקבלות ריפוי יחד איתי ברגע הזה. יודעת את זה בלי ספק… רואה, מרגישה, חווה במקום הכי עמוק את היותי טהורה. את היותי חלק מהבריאה. כמו המים האלה. כמו הרוח והאדמה. כמו הבוץ שאני מחזיקה עכשיו ביד שלי. אני ואמא אדמה עשויים מאותו חומר. שתינו קדושה.

מסתכלת סביבי. הכל דומם. מתחילה לשיר את מנגינות עתיקות שנובעות מהרחם והלב. אלו שאני זוכרת מהעידן המטריאכלי, לפני שאיזושהי אשמה קשרה את עצמה למיניות, לנשיות ולאדמה. שרה ממקום של תפילה. תודה לך אמא אדמה על הרגע הזה. תודה על הריפוי. תודה על המתנות. תודה שאני לא רק יודעת שאני חלק ממך, אלא מרגישה והווה את זה. תודה שקיבלת אותי עם כל כך הרבה אהבה פנימה אליך. תודה על הרגע הזה שבו אני איתך.

חזרה הבייתה

מקבלת מאמא אדמה עוד כמה מתנות בדמות גבישי מלח וקריסטלים. אבני ריפוי מדהימות. מי ים המלח שלוקחת איתי להמשך ריפוי בבית – לעצמי ולנשים שמגיעות אלי. נושמות עמוק, עולות את העליה כל הדרך אל האוטו. עדיין לא מעכלות מה קרה כאן. מי אנחנו עכשיו. איך אנחנו חוזרות הבייתה. בעוד שלושה ימים מנחה מפגש נשי במרחב נשי מקודש. ברור לי שהמתנות שהבאתי איתי ובתוכי מגיעות לשם איתי, כמו אחרי כל מסע. וכך היה. מסע מדהים עם ריפוי עוצמתי. חיבור לב אל לב בין נשים. וגשם בבוקר המסע (גשם במאי…?). כמובן שהערב היה בסימן מים. וגם שם חוויתי חוויה משנת חיים. על זה בפוסט הבא.

סוף

זכרי שאת חלק בלתי נפרד מהבריאה. שכל מי שאת ומה שיש בך זה קדוש. שלא משנה מה עובר בתוכך ברגע נתון – כל מחשבה, כל רגש, כל תחושה, זה חלק מאותה קדושה כי זה חלק מהבריאה. אין טוב או רע. אין נכון או לא נכון. אין אמת אחת ואין שום סיבה לשיפוטיות הקשה שאנחנו כל כך הרבה מפנות כלפני עצמנו במהלך החיים. כל אישה היא אלה. אני אלה בגוף אישה. וגם את. אנחנו ראויות לאהבה. לעונג. לאורגזמות. לחיות. ליצירתיות. למימוש התשוקות והאהבות שלנו. לשפע. לשמחה. לאושר. כפי שאנחנו בדיוק. כאן ועכשיו.

נ.ב

יום ראשון 29/4/12 – מוצאת ברשת לראשונה מזה שנים ו"לגמרי במקרה" סרטון טנטרי שמנחה איך להביא אישה לאורגזמה אקסטטית של הגוף כולו.

יום שני 30/4/12 – מקבלת טלפון מחבר שמציע לי לארגן יחד הרצאה שהוא מנחה על אורגזמה נשית.

הריפוי עבד. אני מחייכת לעצמי. תודה! כל מה שצריך זה לבקש. להביע כוונה חזקה ולצאת לדרך.

אהבת? שתפי והגיבי

 12.7.2011

האהבה שבו חדרה אלי מהרגע שפגשתי אותו בשביל הכניסה לבית. בלי מילים, רק לשון פוגשת לשון, שפתיים פוגשות שפתיים והוא ממלא אותי בשלווה מהולה בהתרגשות אנרגטית מזן אחר. הלב שלי פועם ואני בקושי נושמת. הגוף שלי חיכה לו, האלה שבי חיכתה לו יותר מדי שנים. הוא נושם עמוק ואני נזכרת במה שידעתי מאז ומעולם. פשוט להיות. להסתכל בעיניים, להכיר אחד את השני מהעומק הכי פראי. הכי מהותי. הכי שלם.

נוכחות עוצמתית, שקטה וחודרת. הוא יושב מולי ושנינו נעלמים אל תוך הרגע. אוחזים בשקט הזה בשתי ידיים שכל מה שהן באמת רוצות זה לתלוש אחד מהשניה את הבגדים ולהתאחד. אבל נושמים ומתבוננים עמוק בעיניים. אני נפעמת. מכשף של אהבה יושב מולי. ואני מכשפה פראית ועוצמתית, ובו זמנית ילדה תמימה בת שבע עשרה, נכבשת בסערה השקטה שלו. מאפשרת לו לעשות בי קסמים. נהנית מכל רגע. מכל האמת שיש שם בינינו בתוך הדממה העמוקה הזאת. אני צוחקת והוא מתמוגג. אומר שזה כל כך יפה לי לצחוק, וכמה שאני יפה, מהממת… אני פותחת את הלב. אני שלו ברגע הזה. רק שלו.

הוא מלטף אותי בעדינות שלא רבים יודעים. רכות שרק איש עוצמתי באמת יודע. אני חוגגת מבפנים והקשרים הישנים נפרמים. התאים נפתחים, הידיים נפרשות לצדדים. הידיים שלו מחשמלות אותי באנרגיה של מלך. הוא קורא לי מלכה ואני מרגישה את ממלכת הקסם כולה נפתחת אלינו. כאילו האיחוד הזה חיכה לרגע המושלם להתקיים, והיקום כולו היה שם איתנו. התגשמות הקסם האלוהי באהבה, במיניות טהורה, פראית ומקודשת. אני כוהנת האהבה. פותחת את גופי להיות היכל לאהבה טהורה מקודשת. והוא שם לשרת אותי ביופי שלי. באמת שלי. בקסם שלי. בסוד הנשיות שרק הוא (הסוד) יודע את עצמו.

אין לתאר את התחושות שחוויתי בגוף במילים. זה יהיה ניסיון מופרע אפילו לקוסמת מילים כמוני. את כל עוצמת החיים, את כל העולמות שקוראים להם "עליונים" הרגשתי בתוכי. אני הייתי הגוף שאיפשר לאהבה אלוהית טהורה לשטוף אותו. זרמים עצומים של אנרגיה דחוסה, אוורירית, רוקדת, שקטה ונוכחת, בתוך תוכי, במעמקים הכי כמוסים שלי. מדגדגת, מסתלסלת, משנה צורה, חום, צבעים. עיניי עצומות ואני רואה צורות גאומטריות, אורות בכל מיני צבעים, תמונות מזמנים עתיקים שנעלמו, משייטת במסעות אסטראליים בתודעה משוחררת. זוכרת איך היינו פעם לפני שאיבדנו את המיניות בתוך מלחמת המינים. ראשוניים, מחוברים לטבע, לעצמנו, לאלוהי, ממשים את מהות הקיום העמוק ביותר דרך גופנו המקודש.

אין לי מושג מה הוא עושה, ההכרה שלי רחוקה מלהיות מבינה ברגע הזה, אבל הוא עושה את זה כל כך טוב… נוגע-לא נוגע והרכות הזאת מעוררת בי את עצמי. מעוררת בי את כל האהבה והכאב גם יחד. את כל הקושי שעטפתי בו את עצמי. את השריון שעטף אותי, אולי מאז ומעולם. הכל נשטף כולל החוויות הכי קשות שבהן פגעו בי פיזית, ניסו לקחת ממני את מה ששלי בחסד ובלב. אין משהו מרפא יותר מאהבה, פותח יותר מאהבה.

וכשהגבר הזה חדר אלי במלוא מובן המילה, כי הוא חדר אלי לא רק בגוף, אלא עם כל הנשמה וכל הגוף האנרגטי שלו, הוא עטף אותי ומילא אותי בכל כך הרבה ממנה שבכיתי מאושר עמוק בתוכי. ואחר כך גם בכיתי דמעות ממשיות של כאב ושל אושר ושמחה. הרבה דמעות שנשטפו באור אלוהי.

מסתבר שהרחם שלי צוחקת הרבה כשמלטפים אותה ומתייחסים אליה כמו למלכה. מסתבר שהגוף שלי חווה התרוממות נפש כשנוגעים בי בעדינות וברכות, באיטיות ובהקשבה. ולנשווווום….. זה הכי חשוב בעולם כי זה מה שמזיז הכל ומפעיל מערכת שלמה של חושים שבתוכם מוטבע סוד גדול. הנשימה שנושמים יחד היא זו שלוקחת אותנו גבוה גבוה ועמוק אל תוך האדמה, אל תוך הגוף שלנו, אל מרכז ההוויה שלנו, אל תוך העומק המסתורי ביותר של מעשה האהבה.

מיניות טנטרית היא מיניות פתוחה, רכה, מקבלת ומאפשרת. מיניות נשית שבניגוד לעולם הגברי הרודף, המנסה כל הזמן להשיג ולהגיע ולגמור ולהגמיר ולהביא אותי, האישה העייפה גם ככה, לאורגזמה אחרי אורגזמה.

בא לי לצרוח ולבעוט בהם לפעמים על השטויות שהם עושים. איך הם מפספסים את הרגע, את החיים, את האוויר, החיוך, הנשימה, את הקיום. איך הם מפספים אותי ברגעים הכי קסומים בלי לדעת אפילו שהם קיימים כי הם לא מסוגלים להושיט יד ולגעת…?

לא אשקר, גם אני נפלתי למלכודת הקסמים הזאת. כשמגיע גבר עם עמידות גבוהה ושאיפות מטורפות שאני איהנה אני גומרת ועוד איך גומרת. ואז גם נגמרת, כי כמה אפשר לרוץ? תנו לעשות אהבה בשקט…

השקט הפתוח והאפשרי הזה הוא המהות של הקיום שלנו. הדממה מרכזת בה את כל העולם כולו. הפירות נקטפים הכי טעימים כשאיפשרו להם להבשיל. אנחנו צריכות איטיות, פתיחות, רכות… אנחנו צריכות ורוצות גבר שיידע לזיין אותנו באהבה ולזיין את החיים באהבה. כי אין הרי הבדל בין מעשה האהבה עם אישה למעשה אהבה עם החיים. גבר רודף בחוץ, רודף בבית, רודף במיטה… גם אישה ששוכחת מי היא במהות העמוקה שלה.

אבל איש אחד חכם, שהטקסט הזה נכתב עליו ובהשראתו, אמר לי "אין לאן לרוץ ואין לאן להגיע". הוא צדק. הוא נשם איתי ולקח אותי למקומות שהעירו בי את עצמי. באתי מוכנה ללמוד את השיעור המהמם הזה. באתי מוכנה להתמסר והתמסרתי. נפתחתי וחוויתי אותו ואותי ואת השכינה בינינו בתוך מעשה האהבה הכי מתוק, תמים, פראי, עוצמתי, שקט, שליו, סוער, מרגש, משתנה, קבוע, חופשי, חי, בועט, מלטף, מכאיב, מעצים, ממלא באור, אנרגטי, מטלטל, מפשיט, הרבה מתחת לעור, לעורקים ולורידים, הרבה מעבר לכל מה שאי פעם חוויתי. התפשטתי מולו במלוא היופי והטבע המהותי שלי, במלוא הכאב שבתוכי.

להיות אישה מול גבר שיודע אישה זו חוויה משחררת שאין כמוה. להיות אישה מול גבר שיודע את הכאב שלה ויודע לגעת בו ולתת לי את כל מה שאני זקוקה לו כדי להירפא, זו חוויה מעצימה ברמות עילאיות. להיות אישה מול גבר שיודע לאהוב כמו גבר, גם את הגוף וגם את הנפש שלי, זו מתנה גדולה שקיבלתי. ואני מודה עליה בשם הרחם שלי והרחם הנשית של העולם כולו. כי כשאישה אחת מקבלת ריפוי, כשאישה אחת נאהבת בטוטאליות, זה מהדהד לכל הנשים בעולם, לשמים, לאדמה ולעולם כולו.

כאן ועכשיו אני מתפשטת אל מול העולם באהבה גדולה, כדי שגברים ונשים ידעו. כדי שייזכרו. שיש אהבה אחרת. ויש מעשה אהבה אחר. והוא שווה את כל ההשקעה, הרכות והסבלנות. את כל הלמידה. את כל הנשימה. את כל הרגעים שמעבר למילים שרוצים להתפוצץ יחד ברגע אחד. ומחכים. ונושמים. ונוכחים.

כך נזכרתי שאני בעצם… אלת אהבה.

 אהבת? עשי לייק והגיבי. על מנת להגיב עלייך להיות בעמוד הפוסט