איזה כיף זה "לעבוד" ברוגע ובשלווה.
בלי למהר לשום מקום. בלי לרוץ ולהספיק שום דבר.
איזה כיף זה להתעורר ביום ראשון בבוקר
(היום היחיד בשבוע שאני לא קובעת בו פגישות)
ולהחליט … שפשוט לא בא לי לעבוד היום. בכלל.
לא שאני עובדת בחוויה שלי.
רק זורמת מרגע לרגע.
נחה בלי מאמץ בתוך עשיה שלווה ורגועה.
מתמלאת בתשוקה.
האנרגיות זורמות בגוף הפיזי.
ובעודי נחה, נהנית, מתמסרת ומקבלת …
השפע נפתח.
שפע נמשך למי שמאמינה בו.
סומכת עליו שהוא יגיע.
ויודעת שאין שום סיבה למאמץ. זה רק הודף אותו.
אז את יום ראשון השבוע… הקדשתי לעצמי ולבית.
ניקיתי וטיהרתי את המרחב שלי.
בישלתי לי אוכל בריא וטעים.
וככה השבוע המשיך… ליום שני מלא בנחת.
שבו הקשבתי וזרמתי עם הרצון שלי.
נרגעתי אל תוך השלווה.
ובין העשיה בעסק, לבין הקניות והפינוקים לעצמי…
המשכתי לומר תודה.
על כל מה שיש לי.
על התממשות החזון שלי.
על הזכות להשפיע.
זה מזכיר לי את הימים שבהם פחדתי לעשות,
להתמסר לעשיה… כי פחדתי שלא יהיה לי זמן ומקום לעצמי.
פחדתי שהעשיה המרובה תיקח לי את הימים השקטים והשלווים האלה.
שבהם אני נטענת מחדש.
מתחברת לעצמי. מרגישה. לפעמים שמחה. לפעמים בוכה.
ורק נוכחת בתוך השקט.
הדבר המצחיק הוא שהימים האלה הם חלק מהעשיה
*הכי הכי חשובה שלי*.
הימים בהם אני מתמלאת. נהנית.
או פשוט מאפשרת לעצמי מרחב להרגיש הכל …
ולהיות לגמרי שם למעני.
הם *ה*דלק של היצירה שלי.
והם *ה*צורך הקיומי והבסיסי שלי כדי להצליח בה.
אז איך בדיוק חשבתי,
שאולי פעם… לא יהיה לי אותם?
אם אין לי את זה, אין לי את עצמי.
ואז שום דבר מבחינתי לא שווה!
אני אישה.
באתי לכאן ליהנות. להתרגש. להתענג. לשמוח.
להרגיש… לגלוש על הגלים המשתנים.
להיות אישה בלי זמן למנוחה ולעצירה…
זה בלתי אפשרי מבחינתי.
אהובה,
האם את זוכרת שלפני הכל את אישה?
האם את משאירה לעצמך זמן פנוי להטענה? לשהייה?
ואם לא… האם את רוצה?
את יודעת שאת יכולה….
לא משנה באיזו מציאות את נמצאת עכשיו.
יש מציאות מקבילה.
ואת יכולה לבחור בה.
ממש עכשיו, בזמן שאת קוראת.
כי את ראויה לחיות אותה !
כי את אהובה ! כי הנשמה שלך זקוקה.
ובעיקר כי את … זקוקה לעצמך.