אחד הדברים שתמיד גורמים לי אושר עמוק שאינו תלוי בדבר, זאת חוויה של להיות נוכחת לגמרי בתוך הגוף שלי. להתחבר לנשיות ולחושניות שלי. להרגיש בעומק את המיניות שלי פועמת מבפנים. ולזוז. לזוז מתוך תחושה וחוויה שאין עולם מסביבי. מלבד המוסיקה.
או המקצב הפנימי שאני שומעת באותו רגע. ולא בהכרח שעוד מישהו חוץ ממני שומע את אותו האחד.
אתמול בהופעה מדהימה שהייתי בה, נזכרתי.. כמה התחושה הזאת של להיות כל כך נוכחת. כל כך מחוברת. כל כך פועמת את מקצב החיים בתוכי… כמה היא ממלאת. מספקת. מאפשרת חופש ביטוי. ביטחון. יציבות. תחושת אינטימיות ביני לביני. אהבה עצמית עמוקה.

כמה הנשיות והעונג שהגוף הזה יודע להכיל ולאפשר בתוכו הוא מקודש.
הידיים. הרגליים. הבטן. הצוואר. הכתפיים. האגן וכפות הרגליים שנוגעות באדמה. הפה שמתמלא באוויר ונושף אותו החוצה. השדיים. העיניים שלפעמים פקוחות ולפעמים עצומות.
הם … וכל האחרים. כולם איברים של עונג.
כל חלק וחלק בגוף הזה יודעת להעביר דרכו רטט של עונג.
פעימה אינסופית של חיים וחיות.

אותה פעימה שאיתה אנחנו משמיעות את הקול שלנו בעולם.
נותנות את המתנות שלנו. אוהבות אנשים.
יוצרות שפע וכסף. משווקות. מאירות את העולם.

אותה פעימה שדרכה אנחנו אוהבות את בני הזוג והילדים שלנו.
רכות. משמחות. מאפשרות לעצמנו להיפתח ולקבל.
נחות תוך כדי תנועה. משפיעות בענק.
מאפשרות ריפוי לאחרים.
מאפשרות לקול שלנו ליצור הד בעולם.
כל זה … בלי מאמץ.
למה? כי כל זה קורה באמצעות אותה הפעימה.
באמצעות אותו רטט עוצמתי.
ואז מי צריך להתאמץ?
להתאמץ זה כמו לומר שלאלוהים אין מספיק כוח.

אני כותבת את השורות האלה ודמעות בעיניי. כל כך הרבה כאב נובע מהלב.
כי כל כך הרבה שנים לא איפשרתי לעצמי לבטא את כוח החיים שלי במלואו.
פחדתי להיפגע כמו שנפגעתי בעבר.
פחדתי שיסתכלו עלי בתור אובייקט וירצו לקחת ולנצל.
פחדתי להיות אני. מי שאני.
פאקינג מי שאני !! המהות שלי. החיבור שלי לטבע שלי.
לתדר המיני הטבעי שלי.
כל כך הרבה כאב זורם מתוכי בזיכרון הזה.
האישי והקולקטיבי. כל כך הרבה בושה ואשמה נערמה על המקום הכי טבעי ופתוח.
הכי אמיתי. הכי חי. הכי נושם.

אתמול הייתי ורקדתי במלואי. פשוט איפשרתי לעצמי לזוז.
לנוע כמו נחש שמתפתל על עץ.
כמו אלה שמאבדת שליטה, ובוראת ויוצרת בכל תנועה.
אפשרתי לאנרגיה הזאת להיפתח ולקחת אותי. ליצור את תנועותיי. לנוע דרכי.
נהניתי לדעת שמסתכלים עלי. שאני יפה. חושנית. סקסית.
אישרתי לעצמי ממש ליהנות מזה.

ובעודי מרגישה עוצמה גדולה בגופי. במהותי.
שמעתי את הקריאה עמוק בתוכי … כן, אני רוצה שיראו אותי.
כן, אני רוצה להיות על במה. כן, אני רוצה להשמיע את קולי.
כן, אני מוכנה לפרוץ את החומה של השתיקה. של פחד של שנים.
כן, אני מוכנה לבטא את עצמי ולהשמיע את הפעימה הזאת מגרוני.
כן, אני מוכנה לרקוד יחד עם הפחד. יחד עם הזעם. יחד עם העצב.

להגיד כן יחד עם כל חלק בי שעוד מתנגד, ולחבק חזק ולאהוב.
כן, אני מוכנה להיות הכלי של אלוהים להעביר את המתנה הזאת דרכי.
כן, אני מתמסרת.
כן, אני מוכנה לפתוח דלת לכל אישה שיש לה קריאה ללכת בדרך הזאת יחד.
כן, אני פותחת פתח לשותפות לרצון ולחזון.
כן, זו מי שאני וכך אני בוחרת להשמיע את קולי.

מיום יום אני מוקפת בעוד ועוד גברים כל כך מדהימים. רגישים. אמיצים. עמוקים. מלאי תשוקה לחיים. גברים שהולכים עם האמת של הלב שלהם. מרפאים את העולם מעצם היותם מי שהם. גברים כל כך מדהימים, עד כי אני מספרת לנשים עליכם, וחלקן לא מאמינות שכאלה כמוכם קיימים כאן בכדור הארץ העגול הזה.

לפעמים כשאני רק מסתכלת לכם בעיניים הלב שלי זורח. הנשמה שלי נוצצת מתוכי, רק מעצם היותי כאן איתכם באותו חדר. חולקים יחד מרחב של אהבה, הרמוניה, הקשבה עמוקה, כבוד הדדי. ריפוי כל כך עמוק…

אני לא יודעת מאיפה באו לי המילים האלה ככה פתאום, אבל הרגשתי ורציתי לחלוק את מה שעל ליבי.
באתי ממקום של פחד וכאב כל כך גדול מכם. של חשדנות וכיווץ וחוסר אמון.
והיום, כאילו בעולם מקביל.
כל הכאב הזה הופך למים טהורים של אהבה.
לחיבור אינטימי שפעם, לפני שנים, יכולתי רק לחלום עליו.

העדינות האינסופית יחד עם העוצמה הזכרית הנוכחת שלכם,
ממיסה כל כאב עמוק בתוכי.
מי שנכנס אלי למקדש יודע להלך בתוכו ביראת כבוד, ברגישות של ילד שפרפר צבעוני יפייפיה נח על כף ידו. ויודע כמה עדין ורגיש היצור האלוהי הזה.
ויודע להרגיש ולהקשיב ולהיות נוכח וער אל מול הפלא.

הריפוי שאנחנו חולקים יחד במעשה אהבה. ואפילו רק בנוכחות שקטה,
היא עבורי קודש הקודשים.
הסיבה שלכבודה אני כאן. אלה במקדש.
אישה טהורה שידעה ימים אחרים.
בהם הגוף הזה והנפש העדינה נרמסו אל מול כוח שלא ידע מה זו עוצמה.
בליבי רק סליחה עמוקה שאני מרפה אל מולה את כל הכאב הישן והעמוק הזה,
מאפשרת לכם לגעת עוד. לפגוש עוד.
לראות אותי כמו שאני. בעדינות ובפגיעות,
יחד עם העוצמה האדירה שפורצת מתוכי.
בתוכי אש מלאת אמון. אש של ריפוי שמכלה את כל הישן.
ויוצרת אור חדש בעולם.

תודה על היותכם שותפים לדרך.
על הריפוי העמוק וההדדי שאנחנו חולקים.
אתם מלכים בעולם שאת חלקכם עוד לא יודע איך להכיל.
אני נפעמת אל מול האומץ שלכם ללכת בדרך האמת.
ללכת עד הסוף עם האור הכל כך מיוחד שלכם.
להראות רגישות. להיות פתוחים בלב זוהר.

מודה אני על כל רגע יחד,
שבו אתם מאפשרים לאור האלוהי הנשי שבי לזרוח מתוכי,
בתחושת ביטחון הולכת וגדלה.
תודה שיחד אנחנו יוצרים מרחב בהם גם הקול הנשי מרגיש בטוח להישמע.
תודה על כל חיבוק. על כל מילה טובה.
תודה שאתם רואים אותנו בכאב שלנו, כמו שאנחנו רואות אתכם בכאבכם.
אתם מתנה אדירה.
מודה אני שזכיתי לה.

כל דמעה שבכיתי (וכל דמעה שאני עדיין בוכה),
הייתה שווה את הפעימה המשותפת שלנו בימים האלה.
יום יום אנחנו יוצרים יחד עולם חדש.
עולם שכולו אהבה.
ברוך שעשני ועשתני אישה.
אש ה' דולקת בליבי.
מים רבים לא יכבו את האהבה ונהרות לא ישטפוה.

** מוזמנים ומוזמנות לשתף.

איזה כיף זה "לעבוד" ברוגע ובשלווה.
בלי למהר לשום מקום. בלי לרוץ ולהספיק שום דבר.
איזה כיף זה להתעורר ביום ראשון בבוקר
(היום היחיד בשבוע שאני לא קובעת בו פגישות)
ולהחליט … שפשוט לא בא לי לעבוד היום. בכלל.

לא שאני עובדת בחוויה שלי.
רק זורמת מרגע לרגע.
נחה בלי מאמץ בתוך עשיה שלווה ורגועה.
מתמלאת בתשוקה.
האנרגיות זורמות בגוף הפיזי.
ובעודי נחה, נהנית, מתמסרת ומקבלת …
השפע נפתח.

שפע נמשך למי שמאמינה בו.
סומכת עליו שהוא יגיע.
ויודעת שאין שום סיבה למאמץ. זה רק הודף אותו.
אז את יום ראשון השבוע… הקדשתי לעצמי ולבית.
ניקיתי וטיהרתי את המרחב שלי.
בישלתי לי אוכל בריא וטעים.
וככה השבוע המשיך… ליום שני מלא בנחת.
שבו הקשבתי וזרמתי עם הרצון שלי.
נרגעתי אל תוך השלווה.
ובין העשיה בעסק, לבין הקניות והפינוקים לעצמי…
המשכתי לומר תודה.
על כל מה שיש לי.
על התממשות החזון שלי.
על הזכות להשפיע.

זה מזכיר לי את הימים שבהם פחדתי לעשות,
להתמסר לעשיה… כי פחדתי שלא יהיה לי זמן ומקום לעצמי.
פחדתי שהעשיה המרובה תיקח לי את הימים השקטים והשלווים האלה.
שבהם אני נטענת מחדש.
מתחברת לעצמי. מרגישה. לפעמים שמחה. לפעמים בוכה.
ורק נוכחת בתוך השקט.

הדבר המצחיק הוא שהימים האלה הם חלק מהעשיה
*הכי הכי חשובה שלי*.
הימים בהם אני מתמלאת. נהנית.
או פשוט מאפשרת לעצמי מרחב להרגיש הכל …
ולהיות לגמרי שם למעני.

הם *ה*דלק של היצירה שלי.
והם *ה*צורך הקיומי והבסיסי שלי כדי להצליח בה.
אז איך בדיוק חשבתי,
שאולי פעם… לא יהיה לי אותם?

אם אין לי את זה, אין לי את עצמי.
ואז שום דבר מבחינתי לא שווה!

אני אישה.
באתי לכאן ליהנות. להתרגש. להתענג. לשמוח.
להרגיש… לגלוש על הגלים המשתנים.
להיות אישה בלי זמן למנוחה ולעצירה…
זה בלתי אפשרי מבחינתי.

אהובה,
האם את זוכרת שלפני הכל את אישה?
האם את משאירה לעצמך זמן פנוי להטענה? לשהייה?
ואם לא… האם את רוצה?
את יודעת שאת יכולה….
לא משנה באיזו מציאות את נמצאת עכשיו.
יש מציאות מקבילה.
ואת יכולה לבחור בה.
ממש עכשיו, בזמן שאת קוראת.
כי את ראויה לחיות אותה !
כי את אהובה ! כי הנשמה שלך זקוקה.
ובעיקר כי את … זקוקה לעצמך.