היום פגשתי שתי דמויות בתוכי – האחת רוצה מאוד להגדיל משמעותית את הקהילה, לגדול עם העסק. לתת הרבה יותר לנשים. להרוויח הרבה יותר כסף, ולהיות גדולה בקנה השפעה מאוד משמעותי.
השניה… רוצה בדיוק ההיפך. אם הראשונה רוצה להיראות. להיחשף. לקבל חשיפה לקהלים חדשים. להוציא מוצרי ידע שיגיעו לנשים בכל העולם. ולעמוד על במה.
השניה… איך נאמר. רוצה שתיקה.
רוצה היעלמות מוחלטת. שלא יראו אותי. שלא ישמעו אותי.
רוצה שיעזבו אותי בשקט. שלא ירצו ממני כלום.
שלא יפנו אלי עם הצעות או בקשות. שלא ידברו עלי.
רוצה פרטיות. רוצה לחיות באיזה בית מרוחק בצפון. רוצה להיות לבד.
פתאום קלטתי כמה פחד יש בי מכל ה"תהילה" שבאה עם פרסום גדול.
כמה בקשות זורמות למייל. כמה פניות. כמה תשומת לב כל זה מבקש.
וההרגשה היא שפתאום כולם רוצים ממני משהו.
רוצים אותי. רוצים שאספק איזשהו צורך.
ולא בא לי למען האמת, לספק צרכים של אף אחד.
עשיתי את זה מספיק.
וזה בכלל לא משנה אם זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות.
קשה לי כשרוצים ממני דברים.
זה גורם לי להרגיש אחריות. ושאני חייבת לתת.
והדבר הכי נורא זה … שבשם ה"יעוד" שלי. או בשם הרצון להגיע לאנשהו או להיות מישהי, אני עוד לפעמים משכנעת את עצמי שאני רוצה לתת.
כשלא באמת בא לי.
כשכל מה שאני רוצה זה שקט עכשיו. וזהו.
זה קרה לפני כמה חודשים שהייתי מלאה בעשיה עד אפס מקום.
וכל כך נהניתי. ואז ברגע אחד קלטתי שאני צריכה ספייס לעצמי בתוך זה.
כי זה כל כך עמוק ומציף לפעמים…
לגעת בעומקים כאלה יחד עם נשים.
לצלול למעמקים הכמוסים שלהן.
לקודש של המטרה לשמה הן באו לעולם. לייעוד שלהן. לנשיות שלהן.
וזה מעלה כל כך הרבה מהמקומות האלה אצלי.
הפחדים שלהן נוגעים בשלי.
הכאבים שלהן פוגשים את שלי.
אז הבטחתי לי זמן ולקחתי אותו. הרבה תהליכים אישיים הסתיימו במקביל.
גם סדנה מדהימה של שלושה חודשים שהנחיתי הסתיימה.
מצאתי את עצמי נחה, ושואלת – לאן עכשיו?
מה הרצונות שלי?
מה הבקשה של הלב שלי?
שתיקה ארוכה הייתה.
ואחריה התבהרות. וידיעה.
בקשה להשיל את כל הספקות.
את שאריות האחריות שלקחתי על עצמי בילדות.
בקשה להסכים לנוח אל תוך התגשמות החלום הכי מרגש בעולם עבורי.
בקשה להיות אני. הכי אותנטית. לצאת כמו שאני.
עם כל החלקים. להראות את עצמי. להגיד את האמת.
לא לחפש להיות דמות כלשהי.
וגם לא לחפש לתת. או לרצות.
או לספק צורך.
כי אני לא מספקת צורך עבור אף אחד או אחת.
העשיה שלי היא ריפוי עבורי. היא המתנה שלי לעצמי.
הנתינה שלי… היא רק לי. עוד נשים פשוט נהנות מזה בדרך.
עוד נשים מדהימות… כולן חלקים שלי שאני פוגשת בתוכי.
אז כשאני שואלת –
* מה ישמח אותי כל כך שאני ארצה לעשות אותו הרבה יותר?
* מה ירפא את הכאב שלי?
* מה חסר לי עכשיו שאני כל כך רוצה ליצור למעני?
שם מתגלה המתנה הכי גדולה שלי לעולם כרגע.
הנתינה הכי גדולה לנשים שיכולתי לדמיין.
שם נוצרת הקהילה שלי.
שם אני מרגישה ביחד איתי ועם כולם.
שם אני בנתינה לא כי אני חייבת.
אלא כי בכל שניה הנתינה הזאת ממלאת אותי באושר ובעונג עילאי.
אם גם את חווה בתוכך את שני הקולות האלה,
ואת הקונפליקט ביניהם… היי בטוחה שיש נקודה אחת מקודשת,
שבה הם נפגשים ונחים ביחד.
איפה נפגשים שני החלקים האלה בתוכך?