כשיצאתי לדרך לא ידעתי את זה. למסע הזה חיכיתי כל החיים. אולי גם לך מחכה מסע. אם את מפסידה אותו כי ……………. (השלימי את החסר) את לא יודעת מה וכמה… כמו שאת פשוט קחי את עצמך וסעי!
כבר בכניסה המתעכלת ליבנאל, בעודי יושבת באוטו המתגלגל במורד הכביש, נפתח לי הלב. עמוק בפנים הרגשתי מה הולך להיות שם. ועם זאת, בראש לא לגמרי הבנתי למה אני מתכוונת כשאמרתי לחברתי היקרה שהסיעה אותי, שכל החיים חיכיתי לבוא למקום הזה. הנשמה שלי ידעה. ההתרגשות הייתה גדולה.
לפני שיצאתי ארזתי את כל הפחדים שלי איתי. פחדים קיומיים משתקים. כל כך משתקים שלא יכולה לנשום. הלב דופק. עולה בי בחילה איומה. בא לי פשוט להיעלם. לברוח רחוק רק לא להיות בתוך הגוף הזה. רק לא להרגיש. פחדתי לצאת לדרך. כל כך פחדתי שבכיתי שעות באותו בוקר. היה ברור לי שאני עוברת דרכם. שרבים מהם לא חוזרים הבייתה איתי. וכך היה.
זו הייתה קריאה עמוקה מהלב לצאת למסע הזה. קריאה ליסוע לצפון, להתחבר לתדר של נשיות – לאנרגיה נקבית עתיקה, להיזכר במה שמאז ומעולם ידעתי. "נשים מחכות לך שם. סעי להרי הכרמל. יהיה לך איפה להתארח. את תמצאי איפה לישון. אל תדאגי. הכל מסודר כבר. רק סעי". כמה טלפונים ופגישות "מקריות". זה מה שהיה צריך. רק אמרתי כן, כל החלקים בפאזל של המסע הזה התחילו להסתדר. ובאמת שלא היה לי שמץ של מושג. את רוב הנשים האלה ממש לא הכרתי. לשמחתי זכיתי להכיר. ואני מודה. כל כך מודה. מה שקרה לי שם זו באמת אחת החניכות המדהימות והמרגשות שחוויתי בחיים (וחוויתי הרבה!). שום דבר חוץ מהתחנה הראשונה לא היה מתוכנן. הכל בגדר פוטנציאל. הכל בגדר של אולי ונראה איך יזרום, מתי ואם בכלל.
תחנה ראשונה – טבעון
חברה יקרה חדשה. אישה מלאת עוצמה ומעוררת השראה שעשתה שינוי אדיר בחיים שלה באומץ לב גדול. איכשהו השבילים הובילו אליה. בית קטן וחמים. יער אלונים מדהים מציץ מהחצר האחורית. בוקר ראשון ישר רצתי ליער. זה היה שבוע מלא בגשם שוטף, רוחות סוערות של צפון, והנה הפוגה – שמש. מתנה בשבילי. יצאתי ליער והפרות החופשיות שקיבלו את פני רק העצימו את הפליאה שכבר גם ככה הייתה לי מהטבע. כל מה שהן עושות זה נוכחות. אוכלות ואולי מקסימום חושבות על פיסת העשב הבאה. כאן ועכשיו. להיות בכאן ועכשיו. לנשום. יש שפע. הן יודעות. אין להן מחשבות מיותרות. הן יודעות מה חשוב באמת. פשוט להיות.
אני מתיישבת על סלע ענק ומתחילה לשיר. הקולות שנולדים ממני בוקעים מהבטן, מהסרעפת. זוהי לא אותה שירה ששרתי מהגרון בשקט בשקט, רק לא להפריע, רק שלא ישמעו. תדר נקבי אמיתי. עוצמה פנימית מדברת. כל הפרות מסתכלות עלי. ספק מופתעות, ספק סקרניות. אני…? לא מבינה כלום בפרות… רק שלא יתעצבנו 🙂 שומרת על טונים רגועים. לאט לאט הן מתקרבות אלי, כאילו במקרה. כנראה שבאמת מתעניינות באישה שהופיעה משום מקום, התיישבה בשטח המרעה שלהן והתחילה לשיר. אני מוקסמת. מתל אביב אל לב הפלא הפראי הזה. מרגישה בבית. מה בכלל אני עושה בעיר…?
ממשיכה בדרכי, תופסת ספוט חדש, השמש ממש מולי, מאירה עלי מבעד לצמרות העצים. מורידה נעליים ומתחילה לשיר, הפעם בקול אדיר שמהדהד את כל היער. אין לי מושג מה שרתי אבל מבעד לנעימות אינדיאניות קדומות, הופיעה שפה שאני לא מכירה. רואה את עצמי בימים קדומים, בעידן המטריאכלי, שבט של נשים חזקות, מרפאות, מלוכדות, אוהבות, מלקטות צמחים בשדות, שרות. כמה אהבה, כמה עוצמה, כמה שמים, שטחים ירוקים פתוחים, כמה מקום וכמה רשות טבעית לכל העוצמה הזאת להיות. אין שאלה. אין פחד. אין שום עניין. פראות הטבע במלוא התגלמותו. אני מרגישה את הנשים האלה איתי כאן ועכשיו.
זמן…. אין לו באמת משמעות. הכל קורה בו זמנית. עבר, הווה, עתיד, כולם בעצם הווה. אינסוף מציאויות. אינסוף התרחשויות בין מימדים ובתוכם. כל הנשים האלה, כל הזמנים העתיקים האלה איתי כאן ועכשיו. אני שרה מתוכם והם מהדהדים בתוך הגוף שלי. גוף קל, שמח, מתרגש.
שרה. זזה. רוקדת. זרמי אנרגיה עולים מתוכי. שוטפים את כל כולי. מחוברת לטבע הפראי שלי, של היקום כולו.
אני נרטבת, מרגישה את העוצמה של הרחם פועמת בתוכי, לבד בטבע, יחפה, על אדמה רטובה מהגשם של הלילה. אין כאן איש ולא אישה. רק אני. ואם כבר רק אני, וכל כך פראי, אז בא לי ליהנות עד הסוף. מפשילה את הטייץ, ידיים מלטפות, נוגעות, מענגות. עפה יחד עם השמש והרוח לצלילי רחש העלים. הגוף שלי רועד. מציאות נוזלית. לבד בטבע, גומרת על האדמה. וממשיכה לשיר…..
תחנה שניה – כפר חיטים
חברה אהובה. קרוואן קטן קטן. כלב מתוק מלא אהבה. יום שני – גשם זלעפות מהבוקר עד הלילה. זועמת מעצבים. מרגישה כלואה. שדות רחבי ידיים מחכים לי ואני כאן. בא לי לשבור את הקירות ולברוח, אבל קר ורטוב. רוצה לבבבבבבבבדדד!! עוד שניה מתפוצצת!! הכל מדויק. כל מה שעולה מתוכי מוכר היטב.
יום שלישי – צועקת בשדות. צועקת בלי הפסקה עד שמסתחרר לי הראש והכל נהיה לבן וכוכבים. מתאוששת מהגל הזה וממשיכה "אאאאאאאאאאאאאאאאאההההההההההההההההההה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!" אנרגיה עצומה זזה בגוף שלי. כמו רעל שמתנקה בגל ענק ששוטף מכף רגל עד ראש. בחיים לא צעקתי ככה ממעמקי הגוף. כמו אורגזמה ראשונה. וואו. וואו!!
עמק ענק. כמו ציור של אלוהים שאינו נגמר. שמים שוברים את הירוק האינסופי בתכלת מלטף. סוסים מהממים ופראיים ממש אל מולי. אני נזהרת. לא ספרתי, אבל לפחות עשרה. אני אחת. הם לא צפויים. שולחת להם אהבה. מדברת איתם בלב. הם מתעניינים בי ואני בהם. הם מתקרבים, אני נפעמת. קצת מפחדת, מאוד מתרגשת. מאווווד מאוד מתרגשת. כמה יופי ואצילות. כמה פראות. איזו רגישות. כמה אהבה. זכיתי. רוצה לדהור כמוהם. להיות חופשיה בלי גדרות. בלי מגבלות. ועכשיו… הכל בוץ חלקלק. אין מצב לרוץ. לוקחת נשימה עמוקה ובוטחת בהם. הם קרובים יותר ויותר, והלב שלי מגביר פעימות. אחד מהם מחליט לעבור ממש לידי, מתחכך בשרוול המעיל שלי. כמעט מפיל אותי המהמם הזה. טריפ אמיתי…! אני נפרדת לשלום. מקבלת טלפון מהחברה. שינוי בתכניות – נוסעים ליבנאל. ממש עכשיו.
זה מדהים אותי כל פעם מחדש איך במסעות הכל קורה כל כך מדויק. אירועים מתוכננים זזים ומתבטלים כך שהכל יסתנכרן, אנשים מופיעים משום מקום, מקומות נפתחים, אהבה באוויר, עצבים מדוייקים שמעלים בדיוק את המקומות המבקשים ריפוי כאן ועכשיו. הכל משתנה כהרף עין ומסתדר מחדש. ככה גם במסע החיים. לא תמיד אנחנו יודעים. לא תמיד אנחנו רואים, או שמים לב.
הכביש המתעכל בדרך ליבנאל עושה לי כל כך טוב. החלק האתגרי של המסע נגמר.
לא פירטתי יותר מדי, אבל הפחדים והעצבים והקשיים שהבאתי איתי התנקו בדרך. ממש לא כל המסע הזה היה נעים. ממש לא! ואני כל כך שמחה שלא. אחרת בטח לא הייתי כותבת את השורות האלה עכשיו. כי כל התדר הזה לא היה מתיישב על קרקע נקיה. ככל הנראה הוא לא היה מתיישב בכלל כי לא היה מקום. כי הכל היה עמוס ודחוס. אז תודה למראות הקשות שרק רציתי לנפץ, לקירות שרציתי לשבור, תרתי משמע, לכל משפט שהגיע לאזני והפך לי את הבטן מבפנים, וגם את שאר האיברים הפנימיים, לכל טיפת גשם שסגרה אותי בבית, לכל שערה של כלב שנכנסה לי לפה ולעשן הסיגריות שחנק לי את הגרון (לא שלי). הכל היה בדיוק, בול במקום! י
תחנה שלישית – יבנאל
סוף סוף! שנים של ציפיה. לכי תביני… רק אתמול בצהריים החלטתי סופית שאני נוסעת לשם. היה לי כל כך חנוק בקרוואן אז ברחתי לעשות שיחת טלפון בקור כלבים וגשם שיורד לי ישר על הפנים. שנים של ציפיה… וקרוואן קטן פלוס יום גשום היו צריכים לבעוט אותי לשם.
כמה פעמים היית סגורה וחנוקה ב"חדר קטן" וזה גרם לך לפרוץ דרך ולצאת למרחבים פתוחים? לי זה קרה המון פעמים. יחי הדיוק. יחי המחנק שלפעמים פשוט מכריח אותנו לצאת החוצה ולעשות מעשה.
נפרדת מחברה שלי בחיבוק ואיחולי הצלחה לדרך. אישה מדהימה, חברה של בעלת המקום, פותחת בפניי את הדלת הקסומה של בית האלות. שיחה קצרה. בשניה הבנתי איזה לב ענק יש לאישה שעומדת מולי, וכמה שהיא אישה גדולה ומיוחדת. מרק עדשים טרי וחם מחכה על הכיריים. בית שהייתי צריכה לשפשף את העיניים לפחות שבע עשרה פעם כדי להיווכח שהוא אמיתי, ושאני שם, לבד ללילה. האישה שקיבלה את פני נסעה. אני לבד במיני ארמון – בית אלות מרהיב ביופיו (שכך קראו לו לא יודעת למה, אבל יש שם אינסוף אלות. מכירה תדר של אלות כמו את כף יד ימין שלי), שלוש קומות, עשרה חדרים, בכל מקום ספרים, אביזרי טקסים שמאניים, אבנים, קריסטלים, נברשות מיוחדות, בובות, וואו… אין לי מילים לתאר את הע(א)ושר והשפע של המקום הזה. סלון ענק עם שטיחים, מזרנים וכריות בגוונים של אדום ולבן. מרפסת שמשקיפה לעמק ירוק עצום מימדים, בית של אישה שנוכחת בו גם כשאיננה פיזית. מחכה כל כך לפגוש את האלה שיצרה ובראה כזה בית. אני ישנה בחדר מקסים. מקלחת חמה בחדר אמבטיה שכל דקה בו היא כיף ופינוק.
לילה. רוח נושבת מייללת בחריצי חלונות הארמון. אני במסע חניכה שמאני ברחבה המרכזית של הבית. מסע אל תוך הלילה. אל תשאלו מה היה שם. אני לא מבינה ולעולם לא אדע. התדר נוכח וברור. חניכה לכהונה. יש לי ידע להעביר. הוא בתוכי. אני מרגישה אותו. הנשמה שלי יודעת. האלות איתי. שוב שרה. כל הימים האלה שרה. מזיזה את הגוף. רוקדת. נושמת. נזכרת. פשוט נזכרת. הכל כבר שם. רק להיזכר…
בוקר. שמש מאירה. וואו. להתעורר במקום כזה… כל המרחב הזה רק לעצמי… מוקירה תודה לנשים החכמות שדיברו אלי דרך קול הלב, והביאו אותי לרגע הזה. מוקירת תודה לעצמי שהקשבתי והתמסרתי. כל זה יכול היה לא לקרות עכשיו. אילו רק הייתי מקשיבה למיליון הספקות שעלו בי למשמע הרעיון בפעם הראשונה. בשניה השתקתי אותם.
כשיש אמת עמוקה. כשיש קריאה גדולה אני יודעת אותה והולכת. עיניים עצומות. לב מוביל.
אין לי מושג מה אני עושה אבל עושה. אוהבת מסעות גם ככה, מה יכול להיות…? כמה מאיתנו שוכחות להקשיב לקולות האלה? כמה נשים מעבירות חיים שלמים בהתעלמות מוחלטת מהלב הפועם שלהן שמבקש לעשות או לא לעשות דברים. עכשיו. עכשיו! עכשיייייווווווווו!!!!!!! ואז הן בנות שמונים וחמש. ואז הן מתות. חבל. פספוס. למה…? מה יכול להיות חשוב יותר מקול הנשמה החכמה?
שש בערב. דפיקה בדלת. דורית בת שלום, הכוהנת של הבית – אישה מדהימה, מופלאה, מלאת אהבה, שמחה, קלילות, אור… ילדה, סבתא, אלה, שמאנית, עברית, גדולה, אלוהית, אנושית. מופיעה. מחבקת. שלושה משפטים והיא רצה בבית, ממהרת. ממש עוד מעט מגיעה משפחה לגס האוס (חלק המהות של בית האלות בזמן זה). עשרה אנשים מתוכם שישה ילדים. שישו ושמחו. משקט מוחלט להילולה והמולה. אני צוחקת לעצמי. מחייכת. איזה מסע… 🙂
אנשים מקסימים, מלא ילדים, רעש מטורף. ארוחת ערב מפתיעה מחוץ לבית עם דורית וחברים. חוזרות. ילדים ישנים. שיחות נפש, שירים וניגונים אל תוך הלילה בבית האלות עם הזוג המקסים, גבר ואישה מדהימים מדהימים שזכיתי לפגוש בחיים האלה, עם כל כך הרבה ריפוי ושמחה ואור. ומסרים קטנים שכתובים עבורי כמו כתובת ענקית על הקיר. ברור… תודה.
בוקר חדש. מדהים לי וכיף לי. שמש מאירה. המסע שלי הסתיים. היום אני חוזרת הבייתה. ברור לי שזה היום. רוצה עשיה. לחזור לחיים שלי ולהעביר את המתנה הזאת הלאה. לעבוד עם נשים. לרפא וליצור מעגלי היזכרות. טקסים. חיבור לעוצמה הנקבית העתיקה. מה שידעתי שיקרה עוד לפני שנסעתי, רק לא ידעתי איך זה מרגיש. מקלחת חמה, מתארגנת בלי לוח זמנים או ידיעה איך חוזרת למרכז ומתי. אני מוכנה. דורית דופקת בדלת. יש לי טרמפ לתחנת האוטובוס. יוצאים ממש עכשיו. דיוק פלאי. באוטו. באוטובוס. שיחה עם אישה צעירה. עוד מסרים לדרך. תודה. כך נראה מסע במיטבו אל הלא נודע. כמה שאני אוהבת מסעות… ככה זה גם מסע החיים. הכל שטויות. העיקר ליהנות מהדרך. גם אם לפעמים קשה.
אהבת? עשי לייק והגיבי. על מנת להגיב עלייך להיות בעמוד הפוסט