בזמן האחרון אני מגלה שיש בי פחד עמוק מאוד מלהרגיש דחיה חברתית, נטישה של קהילה שלמה, של שבט שדוחה אותי ומוציא אותי החוצה מהחברה, כשאני מביעה החוצה את העוצמה הנשית והמינית שלי. את חוכמת הריפוי שלי. את העוצמה של הידיעה הפנימית שבתוכי.
אני יודעת ומכירה בכך שזהו פחד קולקטיבי שמוכר לכל הנשים, ובעיקר למרפאות. לנשים העוצמתיות – מביאות הבשורה. נשים שמחוברות לאגן ולעוצמה המינית שלהן.
נשים שבעבר הביעו את הקול שלהן, והעולם הגיב בפחד, בבהלה קולקטיבית ובהתרסה. נשים כאלה נחשבו בעבר (ובהרבה מקומות עדיין) כמסוכנות.
כי שער העוצמה שלהן נפתח, והן מרגישות את הכוח שלהן זורם מבפנים.
נשים כאלה הועלו בעבר על המוקד, נשרפו, נשפטו והוכנסו לכלא, התנכלו להן, פגעו בהן, אנסו אותן… הכל כדי להשתיק את הקול שלהן – שלנו.
עמוק בתוכנו כולנו מכירות את הנשים האלה מבפנים.
כי כולנו נושאות אותן ברחמנו. זיכרון קולקטיבי הישרדותי ומאוד מאוד עוצמתי, מזכיר לנו להישמר מאותה עוצמה. פן ניפגע.
שוב. כמו שקרה אז.
(גם הגברים אגב, נושאים את אותו פחד קיומי בתוכם, וכך נמנעים גם הם מלהתחבר לחלק הנקבי שלהם – לעוצמה הנשית שבתוכם)
הריפוי שלנו כיום הוא בלהביע. בלבטא.
בלצאת לאור ולהיחשף.
דווקא עם ומתוך הפחד הזה.
כי בעידן הזה כבר בטוח לנו.
רק שהגוף שלנו עדיין זוכר את החרדה.
את הנטישה. את הבדידות האיומה.
את העונשים הכבדים.
וכך… רובנו במובן מסויים נמנעות ושותקות.
חלקנו נמנעות מלהביע ולבטא את החלקים הנשיים שבנו –
את הרכות הנקבית, החושניות, המשחקיות. את העוצמה העדינה, הפתוחה לרווחה להיראות, להיחשף ולקבל מהעולם מתנות.
חלקנו מסתירות דווקא את הכוח הזכרי והעוצמתי בנו שיודע ובטוח בעצמו.
את האומץ. את היכולת לפרוץ קדימה.
להגיד את מה שיש לנו לבטא בחדות מלאת אהבה.
כי פעם עשינו את זה… ומה קיבלנו בתמורה?
פגיעה אנושה.
כולנו שותפות לאותם פחדים, לאותן חרדות.
כולנו רועדות את אותו הזיכרון.
זה הזמן שלנו להתאחד יחד. לקחת את הכוח שלנו בידיים.
ויחד כקהילה ללכת את הדרך הזאת.
בצורה הרבה יותר יציבה, שלווה ובטוחה.