אהבה. דממה פראית. נשימה. התקדשות.

 מיניות נשית12.7.2011

האהבה שבו חדרה אלי מהרגע שפגשתי אותו בשביל הכניסה לבית. בלי מילים, רק לשון פוגשת לשון, שפתיים פוגשות שפתיים והוא ממלא אותי בשלווה מהולה בהתרגשות אנרגטית מזן אחר. הלב שלי פועם ואני בקושי נושמת. הגוף שלי חיכה לו, האלה שבי חיכתה לו יותר מדי שנים. הוא נושם עמוק ואני נזכרת במה שידעתי מאז ומעולם. פשוט להיות. להסתכל בעיניים, להכיר אחד את השני מהעומק הכי פראי. הכי מהותי. הכי שלם.

נוכחות עוצמתית, שקטה וחודרת. הוא יושב מולי ושנינו נעלמים אל תוך הרגע. אוחזים בשקט הזה בשתי ידיים שכל מה שהן באמת רוצות זה לתלוש אחד מהשניה את הבגדים ולהתאחד. אבל נושמים ומתבוננים עמוק בעיניים. אני נפעמת. מכשף של אהבה יושב מולי. ואני מכשפה פראית ועוצמתית, ובו זמנית ילדה תמימה בת שבע עשרה, נכבשת בסערה השקטה שלו. מאפשרת לו לעשות בי קסמים. נהנית מכל רגע. מכל האמת שיש שם בינינו בתוך הדממה העמוקה הזאת. אני צוחקת והוא מתמוגג. אומר שזה כל כך יפה לי לצחוק, וכמה שאני יפה, מהממת… אני פותחת את הלב. אני שלו ברגע הזה. רק שלו.

הוא מלטף אותי בעדינות שלא רבים יודעים. רכות שרק איש עוצמתי באמת יודע. אני חוגגת מבפנים והקשרים הישנים נפרמים. התאים נפתחים, הידיים נפרשות לצדדים. הידיים שלו מחשמלות אותי באנרגיה של מלך. הוא קורא לי מלכה ואני מרגישה את ממלכת הקסם כולה נפתחת אלינו. כאילו האיחוד הזה חיכה לרגע המושלם להתקיים, והיקום כולו היה שם איתנו. התגשמות הקסם האלוהי באהבה, במיניות טהורה, פראית ומקודשת. אני כוהנת האהבה. פותחת את גופי להיות היכל לאהבה טהורה מקודשת. והוא שם לשרת אותי ביופי שלי. באמת שלי. בקסם שלי. בסוד הנשיות שרק הוא (הסוד) יודע את עצמו.

אין לתאר את התחושות שחוויתי בגוף במילים. זה יהיה ניסיון מופרע אפילו לקוסמת מילים כמוני. את כל עוצמת החיים, את כל העולמות שקוראים להם "עליונים" הרגשתי בתוכי. אני הייתי הגוף שאיפשר לאהבה אלוהית טהורה לשטוף אותו. זרמים עצומים של אנרגיה דחוסה, אוורירית, רוקדת, שקטה ונוכחת, בתוך תוכי, במעמקים הכי כמוסים שלי. מדגדגת, מסתלסלת, משנה צורה, חום, צבעים. עיניי עצומות ואני רואה צורות גאומטריות, אורות בכל מיני צבעים, תמונות מזמנים עתיקים שנעלמו, משייטת במסעות אסטראליים בתודעה משוחררת. זוכרת איך היינו פעם לפני שאיבדנו את המיניות בתוך מלחמת המינים. ראשוניים, מחוברים לטבע, לעצמנו, לאלוהי, ממשים את מהות הקיום העמוק ביותר דרך גופנו המקודש.

אין לי מושג מה הוא עושה, ההכרה שלי רחוקה מלהיות מבינה ברגע הזה, אבל הוא עושה את זה כל כך טוב… נוגע-לא נוגע והרכות הזאת מעוררת בי את עצמי. מעוררת בי את כל האהבה והכאב גם יחד. את כל הקושי שעטפתי בו את עצמי. את השריון שעטף אותי, אולי מאז ומעולם. הכל נשטף כולל החוויות הכי קשות שבהן פגעו בי פיזית, ניסו לקחת ממני את מה ששלי בחסד ובלב. אין משהו מרפא יותר מאהבה, פותח יותר מאהבה.

וכשהגבר הזה חדר אלי במלוא מובן המילה, כי הוא חדר אלי לא רק בגוף, אלא עם כל הנשמה וכל הגוף האנרגטי שלו, הוא עטף אותי ומילא אותי בכל כך הרבה ממנה שבכיתי מאושר עמוק בתוכי. ואחר כך גם בכיתי דמעות ממשיות של כאב ושל אושר ושמחה. הרבה דמעות שנשטפו באור אלוהי.

מסתבר שהרחם שלי צוחקת הרבה כשמלטפים אותה ומתייחסים אליה כמו למלכה. מסתבר שהגוף שלי חווה התרוממות נפש כשנוגעים בי בעדינות וברכות, באיטיות ובהקשבה. ולנשווווום….. זה הכי חשוב בעולם כי זה מה שמזיז הכל ומפעיל מערכת שלמה של חושים שבתוכם מוטבע סוד גדול. הנשימה שנושמים יחד היא זו שלוקחת אותנו גבוה גבוה ועמוק אל תוך האדמה, אל תוך הגוף שלנו, אל מרכז ההוויה שלנו, אל תוך העומק המסתורי ביותר של מעשה האהבה.

מיניות טנטרית היא מיניות פתוחה, רכה, מקבלת ומאפשרת. מיניות נשית שבניגוד לעולם הגברי הרודף, המנסה כל הזמן להשיג ולהגיע ולגמור ולהגמיר ולהביא אותי, האישה העייפה גם ככה, לאורגזמה אחרי אורגזמה.

בא לי לצרוח ולבעוט בהם לפעמים על השטויות שהם עושים. איך הם מפספסים את הרגע, את החיים, את האוויר, החיוך, הנשימה, את הקיום. איך הם מפספים אותי ברגעים הכי קסומים בלי לדעת אפילו שהם קיימים כי הם לא מסוגלים להושיט יד ולגעת…?

לא אשקר, גם אני נפלתי למלכודת הקסמים הזאת. כשמגיע גבר עם עמידות גבוהה ושאיפות מטורפות שאני איהנה אני גומרת ועוד איך גומרת. ואז גם נגמרת, כי כמה אפשר לרוץ? תנו לעשות אהבה בשקט…

השקט הפתוח והאפשרי הזה הוא המהות של הקיום שלנו. הדממה מרכזת בה את כל העולם כולו. הפירות נקטפים הכי טעימים כשאיפשרו להם להבשיל. אנחנו צריכות איטיות, פתיחות, רכות… אנחנו צריכות ורוצות גבר שיידע לזיין אותנו באהבה ולזיין את החיים באהבה. כי אין הרי הבדל בין מעשה האהבה עם אישה למעשה אהבה עם החיים. גבר רודף בחוץ, רודף בבית, רודף במיטה… גם אישה ששוכחת מי היא במהות העמוקה שלה.

אבל איש אחד חכם, שהטקסט הזה נכתב עליו ובהשראתו, אמר לי "אין לאן לרוץ ואין לאן להגיע". הוא צדק. הוא נשם איתי ולקח אותי למקומות שהעירו בי את עצמי. באתי מוכנה ללמוד את השיעור המהמם הזה. באתי מוכנה להתמסר והתמסרתי. נפתחתי וחוויתי אותו ואותי ואת השכינה בינינו בתוך מעשה האהבה הכי מתוק, תמים, פראי, עוצמתי, שקט, שליו, סוער, מרגש, משתנה, קבוע, חופשי, חי, בועט, מלטף, מכאיב, מעצים, ממלא באור, אנרגטי, מטלטל, מפשיט, הרבה מתחת לעור, לעורקים ולורידים, הרבה מעבר לכל מה שאי פעם חוויתי. התפשטתי מולו במלוא היופי והטבע המהותי שלי, במלוא הכאב שבתוכי.

להיות אישה מול גבר שיודע אישה זו חוויה משחררת שאין כמוה. להיות אישה מול גבר שיודע את הכאב שלה ויודע לגעת בו ולתת לי את כל מה שאני זקוקה לו כדי להירפא, זו חוויה מעצימה ברמות עילאיות. להיות אישה מול גבר שיודע לאהוב כמו גבר, גם את הגוף וגם את הנפש שלי, זו מתנה גדולה שקיבלתי. ואני מודה עליה בשם הרחם שלי והרחם הנשית של העולם כולו. כי כשאישה אחת מקבלת ריפוי, כשאישה אחת נאהבת בטוטאליות, זה מהדהד לכל הנשים בעולם, לשמים, לאדמה ולעולם כולו.

כאן ועכשיו אני מתפשטת אל מול העולם באהבה גדולה, כדי שגברים ונשים ידעו. כדי שייזכרו. שיש אהבה אחרת. ויש מעשה אהבה אחר. והוא שווה את כל ההשקעה, הרכות והסבלנות. את כל הלמידה. את כל הנשימה. את כל הרגעים שמעבר למילים שרוצים להתפוצץ יחד ברגע אחד. ומחכים. ונושמים. ונוכחים.

כך נזכרתי שאני בעצם… אלת אהבה.

 

 אהבת? עשי לייק והגיבי. על מנת להגיב עלייך להיות בעמוד הפוסט

2 thoughts on “אהבה. דממה פראית. נשימה. התקדשות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *