זה קרה ברגע בהיר אחד. עמדתי מול המים העמוקים ובחרתי לקפוץ.
זה שיתק אותי. לרגעים לא נשמתי. פחדתי שאני הולכת להתנפץ מרוב שהחרדה פמפמה בלב ובריאות. אבל עשיתי את זה ! כמו גדולה. פעם אחר פעם.

לפני שבוע עברתי דרך אחד הפחדים הכי גדולים שהיו לי.
זה קרה בטבע בחופשה שאליה יצאתי עם חבר אהוב. רציתי לנשום אוויר של הצפון. להישטף במים ולנוח. אבל שום דבר לא הכין אותי לחוויה המטלטלת והעוצמתית שעברתי שם.

מילדות תמיד פחדתי ממים עמוקים. בעיקר פחדתי לקפוץ למים במכה אחת.
מצחיק או הזוי ככל שזה אולי יישמע, המחשבה של לקפוץ לבריכה או לנהר בבום אחד חזק ופתאומי, הכניסה אותי לחרדת איימה. בכל 32 שנות חיי מעולם לא עשיתי את זה!

במהלך השנים שמתי לב שכך קורה לי גם בחיים. לפעמים אני עומדת משותקת לפני הצעד האחד הזה ש… (משהו טוב הולך לקרות אחריו, וזה גם ממש ממש מפחיד אותי) וקופאת במקומי.

אז יצאנו לחופשה. נסענו עם אוטו מלא בציוד. הוא במצב רוח טוב.
ועלי נופל העולם. משהו בי כבר ידע לאן אני מתקרבת וכמה אני מפחדת להגיע לשם.
אחרי יומיים של קמפינג מול נחל זורם, גועש ומבעבע של מים רדודים. מצאנו את עצמנו בגניה על גדות הירדן המהמם. מים עמוקים, צלולים ונעימים. עצים גדולים ויפים. אוויר חם של קיץ. ותדר של זרימה, כיף וחופשה באוויר.

כהרגלי בהתחלה נכנסתי לנהר לאט לאט. מים מדהימים. כיף אמיתי. ונראה היה לי שאני מעבירה את הזמן בדיוק כפי שביקשתי.
ככה הרגשתי … עד שראיתי אותן.
שתי ילדות יפיפיות עולות על גזע כרות ממש אל מול האוהל שלנו, ובלי שניה של היסוס קופצות בזו אחר זו למים צוהלות בשמחה.
לרגע נשארתי בהלם.
איך זה שילדות קטנות קופצות מהגובה הזה בלי למצמץ ואני כל כך מפחדת ??
באותו רגע קיבלתי החלטה.
אני עולה לשם וקופצת גם. ויהי מה !

כמה דקות אחרי אני מוצאת את עצמי עומדת על הגזע בוהה במים. כל הגוף שלי רועד, והלב מפמפם כל כך חזק.
עם כל רגע שעובר הפחד רק גדל וגדל ואני נשארת קפואה על הגדה.
חסרת אונים אל מול עוצמת הרגשות שגואה בתוכי.

נפרדת מהכבוד העצמי שלי.
מזה שאולי זה לא יקרה ואני סתם אבייש את עצמי מול כל העולם (לא שמישהו שם לב, אבל ככה זה הרגיש).
נפרדת מהסיכוי האחרון שלי להצליח בזה (כי אם לא עכשיו אז מתי?)

נפרדת מהניסיון שלי להרוויח כסף ולפרוץ בגדול עם העסק, שקפא יחד איתי לאחרונה (כי לשם זה הדהד).
נפרדת מהשיתוק הפנימי שאני חווה בחיים ובעשיה.
מהפחד שזה יצליח אבל יכאב כל כך … שאני אפגע בדרך.
שלא אעמוד בעוצמה הכל כך גדולה של המכה במים. של הפריצה בעסק.

נפרדת מהשיפוטיות והביקורת העצמית שלי (איך את לא מעיזה כשילדה בת שש עושה את זה כמו גדולה ?!)
נפרדת מהנסיונות שלי לשכנע את עצמי שאני יכולה ושזה בסדר, במסווה של "נו כבר, למה את לא קופצת??"
נפרדת מהאשמה שארגיש אם זה כן או לא יצליח.
נפרדת מתחושת הלחץ מהחבר שעומד למטה מעודד אותי לקפוץ (שום לחץ מצידו, הוא רק חיזק ועודד, הכל שלי).
ולבסוף נפרדת מהחייבת להצליח בזה. מהחייבת להרוויח כסף. לקפוץ למים.
להוכיח משהו לעצמי. לחברים שלי. להורים. לשכנים. לאנשים ברחוב.
להוכיח את עצמי לעצמי.

נפרדת ואוהבת.
אוהבת את הילדה הפנימית שבתוכי. את הילד הקטן והחמוד בתוכי שהסכים להעיז.
אותי הגדולה שמחכה לשניהם שירגישו בטוחים ומחובקים לפני שהם זזים.
אוהבת אותי עם הפחד, ועם העוצמה של הרגש.
אוהבת את זה שהכל בסדר כמו שזה.
ושאני באמת באמת לא חייבת.

מוצאת את עצמי מקלילה את הסיטואציה.
קולטת כמה זה שטויות הקפיצה הזאת,
וכמה זמן אני עומדת שם מהססת לקפוץ כשבמשך חצי שעה הפחד רק הולך וגדל.
והרי אני שומעת בתוכי כבר זמן מה את הקריאה "אני מוכנה. הגיע הזמן לקפוץ … !"

ואז בשניה אחת, בלי להבין איך מה ולמה,
כאילו בלי לשים לב שזה אשכרא קורה …
בום !!! מכה עוצמתית במים.
כל כך עוצמתית שחשבתי שהלב והריאות שלי יתפוצצו מרוב חרדה.
מזל שחיכה לי למטה חיבוק אוהב של גבר חזק ותומך,
שלא הפסיק להגיד לי כמה אני מדהימה שעשיתי את זה.
שהעזתי. שלא ויתרתי.
נשמתי כמה שרק יכולתי בתוך החיבוק שלו.

זה היה ממש מעצבן עם המים שנכנסו לי לאף.
וכל הגוף שהתפוצץ מכאבים.
כעבור כחצי שעה זה עבר.
ואני כבר חיכיתי לקפיצה הבאה.

בפעם הבאה קפצתי ממקום נמוך יותר.
יד ביד. ביחד עם הגבר המהמם הזה שלימד אותי לקפוץ בסבלנות אין קץ.
פחדתי לקבל מכה מהסלעים ואכן קיבלתי מכה קטנה.
אבל היי .. היה כיף !!

וכך המשכתי שוב ושוב… פעם ביחד. פעם לבד.
פעם עם היד שלו שאני מחזיקה כשהוא במים. פעם מהגזע הנמוך. פעם מגבוה.
פעם מיד בלי לחשוב או לעצור לדקה, פעם בהיסוס.
פעם אישרתי לעצמי לא לקפוץ, וקיבלתי ואהבתי את עצמי כמו שאני.
ופעם אחרת כששריר התעוזה שלי כבר היה ממש עייף,
עמדתי וחיכיתי ממש הרבה זמן. עד שהגיעה אישה מדהימה שאותה לא הכרתי,
שכנה לאוהל, שנתנה לי יד והזמינה אותי לקפוץ ביחד. קפצנו.
התרגשתי. ממנה ובכלל.

בכל התהליך הזה חוויתי על בשרי שחרור עוצמתי כמו שאולי לא חוויתי מימיי.
שחרור דרך כיף והנאה.
שחרור דרך חוויה. דרך נוכחות בתוך הגוף. דרך החושים החיים.
דרך תדר הטבע.

חזרתי למרכז אחרת. שונה.
עדיין לא יודעת מה השתנה … אבל משהו עמוק זז בפנים.

אחרי שעמדתי בחום על הגזע והזעתי למוות.
והגוף היה כבר עייף מלעמוד ככה בשמש.
אז כשסוף סוף קפצתי,
וואו כמה שזה היה כיף !!!
כמה מצנן מענג ומרגיע המגע של המים הקרירים בעור החם.
כמה סיפוק ואושר יש ברגע הזה כשמה שביקשתי כבר קרה.
הפחד הזה מאחורי,
והגיע הזמן לקטוף פירות.

מאז רתמתי את תדר השחרור ליצירת סדנה חדשה.
וסדרת סרטונים שכל כך הרבה זמן זזה לי בבטן,
וממש מוכנה ללידה.

מהרגע שחזרתי בכל פעולה שמפחידה אותי אני שואלת את עצמי –
מהם המים שאליהם אני מפחדת לקפוץ עכשיו?
וברגע שמצליחה לזהות במה מדובר, מיד בודקת –
במה אני אוחזת שמפריד ביני לבין הקפיצה?
(לפני הקפיצה למים אחזתי בענף)

ברגע שאני מזהה רק משחררת ומרפה.
מזכירה לעצמי שכמו בקפיצה למים,
כך גם בחיים. בעשיה. ובשיווק העסק.
תמיד יהיה פחד גדול לעבור דרכו.
אבל המים למטה… אווו כמה שהם מתוקים.

שאלי את עצמך גם –
מה הקפיצה שאת עומדת בפניה ?
ובמה את אוחזת עכשיו שאם רק תרפי את האחיזה,
תמצאי את עצמך במים צוננים ?
אם בא לך מוזמנת לשתף כאן בתגובות.

מי אנחנו ?
● נשים מעוררות השראה – יוצרות, יזמיות ונשים בעלות עסק שיש להן מה להגיד.
נשים שמבקשות להביע ולבטא את עצמן מתוך חופש, שחרור ותשוקה שנובעת מבפנים !
● נשים שכבר מביאות את עצמן לידי ביטוי, שרוצות לשמוח וליהנות מהדרך כאילו הייתה משחק.
● נשים שיש להן מה להביע ולהשמיע מעל במה – שרוצות אמון. חופש להיות מי שהן באמת. והשראה לצאת לדרך מתוך חיבור עוצמתי לתשוקה היצירתית שלהן. 
קבלי ישירות למייל כלים פרקטיים והשראה – לביטוי, יצירה ועשיה מתוך חיבור לאנרגית חיים ולתשוקה יצירתית:

* חשוב לי שתהיי כאן רק אם את רוצה. בכל רגע תוכלי לעזוב בלחיצת כפתור.
הפרטים שלך שמורים ומוגנים.

אהבת? שתפי והגיבי