במשך שנים היו לי שיחות קשות עם עצמי לגבי העשיה שלי. אמירות פנימיות כמו : ״נו כבר, כמה זמן זה לוקח לך?״ או ״שוב לא הספקת/הצלחת״ ו״למה זה לא קרה?״ עם נימה של ביקורת עצמית.
האמת שפשוט לא סמכתי על עצמי ולא בטחתי בקצב הטבעי והנכון לי.
ולא רק זה, גם גיניתי את עצמי, כי כל מי שסובב אותי כמעט ומצליח בעסקים מאמין בלדחוף קדימה למטרה. בלעשות לא משנה מה, גם אם זה בא במאמץ.
מבחינתי זו הזיה. הזיה שאיפשהו עמוק בפנים האמנתי לה. ונתתי לאנשים האלה מבחוץ ולקולות הפנימיים שבתוכי לערער אותי ולהזיז אותי מהמרכז שלי.
כשלמעשה בכל אותו זמן, תמיד היה שם קול חכם שיודע.
יודע באיזה קצב הדברים אמורים לקרות מבחינתי, כך שאהיה שלווה ומאושרת בדרך.
אילו תנאים אני צריכה סביבי כדי להרגיש בטוחה לצאת לדרך.
ומה קודם למה בסדר העדיפויות שלי.
אבל את חשבון הבנק שלי זה לא עניין,
ומבחינתי שמתי את הצרכים הבסיסיים שלי – של חומר, כסף וגג ומעל הראש לפני הקול הפנימי שאמר לי –
תורידי רגל מהגז.
צאי לחופש.
את צריכה את עצמך כרגע, העשיה לא באמת מעניינת אותך.
את צריכה ליהנות ולשחרר יותר.
את לא תזוזי מילימטר לפסגה, לפני שתרגישי בטוחה ועטופה בקהילה שלך.
את רוצה גבר אוהב לצידך שילווה אותך במסע הזה, כי אינטימיות, עונג והנאה מינית הם צרכים בסיסיים וראשוניים שלך, וכשהם לא מתמלאים את מרוקנת מהשראה ומאנרגיה לתת.
נוחי יותר, תעבדי פחות, תבלי באופן קבוע זמן בטבע.
תהיי את. את תחשבי יותר מדי מה אומרים, לכי עם האמת שלך עד הסוף.
גם אם כואב. גם אם מפחיד.
גם אם אין לך מושג לאן את הולכת. מאיפה, איך ומתי בא הכסף ולמה את שם בכלל.
לכי אחרי ההנאה וההשראה שלך.
בואי אחרי .. אני יודעת.
סמכי עלי.
אבל לא סמכתי. ולא נתתי בעצמי אמון.
ואתם יודעים מה? שום דבר ממה שרציתי לא קרה גם בעסק. לפחות לא בצורה שסיפקה אותי ועשתה אותי מאושרת לאורך זמן.
אז לקחתי הפסקה מאולצת של כמה חודשים. כי פשוט נמאס לי מהכל – טיפולים, סדנאות.. שמתי בהולד וניסיתי להבין מה איתי.
ושוב שמעתי מבחוץ את אותם קולות של ״יאללה קדימה!״, רק שהפעם עמדתי על שתי רגליים אחוריות ואמרתי לעצמי ״עד כאן!״.
לא על חשבון עצמי. ולא במקומי.
אלא למעני.
באותו רגע עשיתי את הדבר הכי מטורף, ודווקא ברגע שהייתי צריכה להכניס כסף לחשבון הבנק שעד אז כבר היה ממש צמא ורעב .. דווקא אז לקחתי את עצמי, או יותר נכון איפשרתי לאלוהים לקחת אותי למסע קסם אל הלא נודע.
בתוך החיים אבל כאילו בעולם אחר – טבע, שירה וניגונים, מסעות, מדורות, ארוחות.
כלום לא עניין אותי, שחררתי הכל והלכתי עם האמת שלי עד הסוף.
מצאתי מנוחה ושלווה שלא ידעתי על קיומה. גם פנימית.
נסעתי והסתובבתי, והתחברתי לאהובים. שפע של אינטימיות מינית מדהימה, מדויקת ומלאת אהבה נכנסה לי לחיים.
נסעתי ועזבתי מאחור את כל אותה ״תודעת עונש״ ונכנסתי וצללתי ראש אל תוך תודעת עונג מופלאה שעד היום אני חיה מתוכה גם בעשיה שלי. יום יום. שעה שעה.
בינתיים העשיה התחדשה, בדיוק בקצב שלי, הכסף נכנס בלי שאהיה בשליטה או אחזיק כלום.
אני חלק מקהילה יציבה ותומכת, ברורה ונוכחת לנגד עיניי.
עטופה באהבה, ועל אף ולמרות (וגם בזכות זה) שאני מרגישה את כל קשת הרגשות כל הזמן, לא הייתי מאושרת ככה בחיים שלי.
ולמה ?
כי נתתי לעצמי להקשיב לקול שלי.
שוב. והפעם בלי פשרה, ולו אחת.
נתתי לעצמי להביא לידי ביטוי את הבושה והאשמה על כך שאני קיימת ולהביא את עצמי למקום שאני צוחקת על זה מכל הלב, ומחבקת את זה בעת ובעונה אחת.
נתתי לעצמי לצלול עמוק דרך הכאב, ולצאת משם בתחושה שכל רגש זו אורגזמה אחת ארוכה ובלתי פוסקת.
עונג צרוף, כשאני נמצאת בהתמסרות מלאה ובביטוי מלא של מה שאני מרגישה בלי להזדהות עם אף סיפור.
ובכל המסע הזה בעיקר מצאתי ואני ממשיכה וחוקרת ומוצאת, את הדרך שלי – זו שנועדתי ואני רוצה להעביר הלאה.
זו שיש בי תשוקה לצרוח לעולם שהוא ישמע.
זו שעדיין מפחידה גם אותי.
בכל זאת, אני באה מתוך תודעת סבל וכאב קולקטיבי כל כך גדול. הזוי כמה עונג ועוצמה מפחידים אותנו בני האדם.
אני עדיין מפחדת לעוף על עצמי ועל החיים במלוא העוצמה,
כי נפגעתי בעבר כשעשיתי את זה.
אבל דבר אחד למדתי – כשאני רוצה, אני עושה. ויש בי תשוקה. והיא תנצח 😉